לפני שנים רבות כשהייתי בעיצומו של מסע חיפושים אישי תקף אותי יצר נדודים. קסם לי הרעיון לארוז תרמיל ולצאת למסע חובק יבשות בגילוי ארצות ותרבויות חדשות. בפועל הסתפקתי אומנם במסע נדודים צנוע הרבה יותר אבל מאז אני יכול להבין לליבם של נוודים והרפתקנים.
בנימין מטודלה הוא אחד מהיהודים הידועים שערך מסע מרשים במהלך ימי הביניים, עוד בתקופה שבה נעזרו בגמלים וחמורים וכשהדרכים היו משובשות למדי. שירו היפה של נתן אלתרמן בלחנה של נעמי שמר נתן מקום של כבוד בשירה הישראלית לנוסע המפורסם:
"עם אור שחר ביום לא עבות,
בעירו אשר עיר לא תשווה לה. ? אל דרכי נדודים יצא בנימין מטודלה".בנימין ערך מסע חוצה מדינות, ארוך ומלא הרפתקאות. את רישומיו הוא העלה על הכתב ביומן מפורט והודות לכך ניתן ללמוד רבות על מקומות ואורחות חיים שהיו חלק מאירופה ומהמזרח התיכון של המאה ה-12.
לא ברור לגמרי מה היתה מטרת מסעו של בנימין. האם היה זה לצורכי מסחר באבנים יקרות? האם כחלק מעליה דתית לרגל? או שמא בעיקר מטעמי הרפתקנות? אין בידינו פרטים רבים על חייו ועל משפחתו מלבד העובדה כי יצא למסע, רשם את מה שראה ושמע, תיאר את קהילות היהודים והביא מידע כללי על המקומות בהם ביקר. חלק חשוב במסעו התקיים בארץ ישראל וגם אני בחרתי להתמקד במה שהוא יכול ללמדנו על האיזור שלנו.
צעד ראשון בצפון הארץ
משערים כי בשנת 1165 יצא בנימין מהעיר טודלה שבספרד אליה חזר שמונה שנים מאוחר יותר. הוא נדד תחילה לצרפת, רומא וקונסטנטינופול (איסטנבול) והתקדם עד למפרץ הפרסי.
אל ארץ ישראל הוא מגיע מצפון, מאיזור ביירות שבלבנון דהיום כשפניו דרומה לאורך קו החוף. נופי הרי לבנון זהים הם לאלה של הגליל העליון המערבי ולמעשה אין גבול גיאוגרפי שמבדיל ביניהם. שם בהרים הגבוהים מוצא בנימין את מושבות הדרוזים, כשם שאנו מוצאים אותם היום בישראל רק בהרים ככרמל, הגליל והגולן.
תיאורו את הדרוזים מעניין אך סטראוטיפי מידי: ".. האומה הנקראת דרוזיאין, והם פגנוש (=פגאנים, עובדי אלילים) ואין להם דת, ויושבים בהרים ובנקיקי הסלעים, ואין מלך או שר שולט עליהם כי בעצמם הם יושבם בין ההרים, ועד הר חרמון גבולם מהלך שלושה ימים.. ואומרים שהנפש בעת יציאתה מגוף אדם טוב תכנס בגוף ילד קטן הנולד באותה שעה..והם אוהבים ליהודים, והם קלים ברגליהם לרוץ על ההרים ועל הגבעות ואין אדם יכול להלחם עמהם".
מתיאורו זו עולה כי העריך מצד אחד את אומץ ליבם ואהבת היהודים של הדרוזים אך מנגד הסתייג מדתם אותה חשב בטעות לפגאנית, למרות היותה מונותאיסטית. הוא מזכיר את האמונה בגלגול נשמות שעד היום ניתן לראות את נוכחותה החזקה בקרב הדרוזים. ובנוסף גילה עניין רב בדבר נוכחות יהודים באיזור וזהו מוטיב חוזר בכל התחנות שבהן עצר בדרך.
בעכו הצלבנית ולאורך החוףעכו היא מהערים העתיקות בארץ ישראל. הודות לתנאים הטבעיים ובניית הנמל הפכה היא במהלך ההסטוריה לעיר מרכזית בגליל המערבי ושימשה כשער כניסה אל הארץ. האגדה מספרת שעכו נוסדה עוד בימי נוח וכמעט ונחרבה בעת המבול אלא שאלוהים עצר בעד גלי הים (ואמר: עד כה) מלשטוף את העיר. גם בנימין צעד לכיוון עכו כשהוא יוצא מצידון ופניו דרומה לאורך החוף , מגיע עד צור הסמוכה לראש הנקרה וממנה לעכו. בימיו של בנימין עכו נשלטת בידי הצלבנים מזה כמה עשורים ובהמשך עוד יהפכו אותה לבירת ממלכתם לאחר מפלתם בשליטה על ירושלים. כיום ניתן לראות את היופי הנהדר של העיר הצלבנית המסתתרת מתחת לאדמה.
מעכו נוסע בנימין לחיפה שמזוהה אצלו בטעות עם גת חפר, מקום לידתו של הנביא יונה. בחיפה הוא מוצא את מערת אליהו הנביא וגם שרידים בראש הכרמל המזוהים על ידו כשרידי המזבח שבנה אליהו במלחמתו הידועה מול נביאי הבעל. בנימין ממשיך לאורך החוף ומגיע לקיסריה, הבירה הרומית שבנה הורדוס לפני כאלפיים שנים ומשם נודד דרומה עד ללוד שנקראה אז סנט ג'ורג' על שם הקדוש הנוצרי שסימלו המפורסם הוא הריגת דרקון.
בירושלים וחבל יהודה
השלב הבא במסעו של בנימין הוא הכניסה לתוככי הארץ, לשדרת ההר המרכזית שם נמצאים המקומות הקדושים ליהודים. הוא מגיע לשכם ופוגש גם בשומרונים, החיים שם עד עצם היום הזה, ממשיך לגלבוע ומשם ישירות לירושלים. על ירושלים מרחיב הוא יותר מכל מקום אחר. ירושלים היתה כאמור תחת שלטון הצלבנים ובירת ממלכתם. בנימין מפרט אודות מסדר הטמפלרים ששלט בעיר, אודות הר הבית, אורוות שלמה, יד אבשלום, השילוח, והר ציון. הוא מספר אגדה מרתקת על קבר דוד המלך, לפיה 15 שנה לפני ביקורו בירושלים נכנסו פועלי הפטריארך לתוך המערה שתחת קבר דוד המלך וראו את אולמות קברי המלכים ובשל כך מצאו את מותם ופתח הקבר נסתם והועלם בפקודת הפטריארך. בנימין מתייחס לכותל המערבי ומציין שיהודים רשמו את שמם על האבנים ובהר הבית הוא מתאר מעין מקדש נוצרי על מקום כיפת הסלע שצלב גדול ופסוקים מהברית החדשה מתנוססים עליו.
מירושלים המשיך בנימין לבית לחם ועבר בדרכו בקבר רחל, ומשם למערת המכפלה שבחברון. הוא מספר כי המצבות הגדולות המוכרות לנו כיום משמשות לתפילות ה"תועים" (הנוצרים), אך היהודים נכנסים באמצעות שוחד אל תוככי המערה ובה מצבות אחרות של קברי האבות.
בנימין מבקר במקומות נוספים בשפלה ומגיע לבסוף אל איזור הגליל, שם ביקר בקברי צדיקים רבים דוגמת קבר רבי יהודה הנשיא וקבר רבן יוחנן בן זכאי. גם לגוש חלב ומירון הגיע. מעניין שבמירון בנימין אינו מזכיר את קבר רבי שמעון בן יוחאי שכה בולט בתקופתנו אלא דווקא את קברי שמאי והלל. את ביקורו בארץ הוא חותם בבנייאס שם ראה את שרידי המקדשים הפגאניים וחשב אותם בטעות לשרידי העיר המקראית דן הסמוכה. לאחר הסיבוב המעגלי שערך בארץ ישראל שוב מגיע בנימין צפונה, לעבר דמשק שבסוריה. שם בשונה מהשלטון הנוצרי ששרר כאן הוא נפגש עם התרבות המוסלמית תחת שלטון נור א-דין הטורקי-מוסלמי.
חזרה הביתה
בנימין ממשיך ונודד ובשנת 1173 חוזר הוא סוף סוף אל ביתו שבספרד כשהוא ספוג חוויות מסעירות ועשיר בידע והרפתקאות. נופים, אנשים, עדות וזרמים ? כולם היו חלק מהמסע הגדול. למרבה הצער לא הרבה אחרי כן נפטר בנימין. סיפרו נערך והופץ בשפות רבות ומיני אז הוא מלווה את תולדות ההסטוריה שלנו. עם תום קריאת יומנו שוב אני נזכר כמה רציתי אי אז לנסוע רחוק ולחצות ארצות אבל השארתי זאת להרפתקנים ממני דוגמת בנימין מטודלה ששירו של נתן אלתרמן כה היטיב לבטא ".. כי נוסע גדול היה בנימין מטודלה.. נוסע אמיץ היה בנימין מטודלה?"
